ישראל היא חברה רב-תרבותית, ולפיכך הרגישות להבדלים שנובעים מהרקע התרבותי השונה של מטפלים ומטופלים הכרחית לקיום ברית טיפולית, שיכולה לתמוך בצמיחה ושינוי. הריבוד החברתי מעשיר ומעמיק מפגש פוטנציאלי אך גם הופך את מוקדי השוני והדמיון הבין תרבותי למורכבים ורוויים במתחים, הטיות, השלכות מודעות ולא מודעות ומערכות כוח.

הנושא הופך רלוונטי אף יותר על רקע המתיחות הגואה בין הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית, וכמובן על רקע אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה.

מטפל הפוגש מטופלים שאינם בני תרבותו עלול להשתמש באופן בלתי מודע בסולמות הערכה קליניים שלא תמיד תואמים את תרבות המטופל (אלקרינאוי, 1999). בניגוד למקובל בעבר, אז נדרש  מהמטפל להפחית ואף לבטל את השפעת עמדותיו האישיות, הענווה התרבותית מעודדת את המטפלים להעלות סוגיות של הבדלים תרבותיים מול המטופל, לבחון את עצמם בסוגיות של דעות קדומות וגזענות, להתייחס לשאלות של זהות עצמית ועמדות כוח, ומיקומם. במפה המגדרית-תרבותית-ערכית, ולשוחח עם מטופלים על כך באופן גלוי. 

המפגש הטיפולי הבינתרבותי בכלים אומנותיים עלול להיות סוגיה מורכבת אף יותר מאשר בכל סוג אחר של טיפול. אומנות נתפסת פעמים רבות ככלי אוניברסלי לא מילולי חוצה תרבויות, בעוד שלמעשה,  תרבויות שונות עושות שימוש באומנות על מנת להביע את ערכיהן ותפיסות עולמן הייחודיות. כך,  בשל השימוש הנרחב בדימויים מהעולם התרבותי, אי הבנה או אי הכרת הקודים התרבותיים עלולה להתפרש על ידי המטופל ככשל אמפטי או חוסר נראות והכלה שעלולים לעכב את התקדמות הטיפול. בהתאם לכך, עיסוק ישיר בנושא תרבות האחר עשויה לתרום להצלחת הטיפול (2005 ,Ringel).