כשהייתי בחו"ל בשנת 2007, וחבר פתח עבורי דף פייסבוק, זה היה עבורי אמצעי תקשורת זול עם אנשים בארץ, ותו לא. מאז שחזרתי לארץ לא היה לי צורך להשתמש בכלי הזה. למען האמת, יש לנו יחסי אהבה-שנאה. מצד אחד אני מבינה שפייסבוק הוא כלי מצויין לקבל מידע ולהישאר מעודכנת בחיים של חברים, חניכים, קהילות שאליהן אני שייכת - דרך מצויינת לשמור על קשר, בלי לקחת חלק פעיל ביחסים האלו. יחסים אמיתיים, של פנים אל פנים, הם לא באמת אפשרייים במציאות שלנו, והרגשתי איך האנשים שאני מכירה מושכים אותי פנימה לפגוש אותם שם, ברשת.
מצד שני, התקשורת הזאת מרגישה לי מרוחקת ומלאכותית, היא מציפה אותי ביותר מידע ממה שאני יכולה להכיל. היא שואבת אותי להמשיך ולגלול עוד ועוד כמו שואב אבק שתופס אותי ואני מסתובבת במקום בתוך המיכל של האבק, עד שאני מאבדת את הצפון. אני מנסה להגיב לכולם, ולהגיב לתגובות שאחרים מגיבים אלי, ולתגובות של המגיבים כמו לופ אינסופי שאין לי סיכוי לעמוד מולו, ורק מעטות הפעמים שבאמת נוצר כאן קשר אמיתי, מחוץ למדינת הפייסבוק.
ברור לי שאני לא מחדשת כאן שום דבר, כולנו יודעים ומרגישים את זה. ובכל זאת, במהלך השנים, כשניסיתי להישאר מחוץ למשחק הזה, הרגשתי מנותקת מהשבט שלי – אני לא מבינה על מה אנשים מדברים, אני לא מעודכנת אפילו ברמת החברים הקרובים. מי בכלל טורח לעדכן באמצעים אחרים? אנשים התחילו להרים גבה – "מה נסגר איתך? איך את לא בפייסבוק?" אני חיה כאן, במציאות, אבל החיים קורים בעולם מקביל.
כל עוד עבדתי בתוך חדר הטיפולים הקטן שלי, הרגשתי שאני עושה את תיקון העולם הפרטי שלי. אבל עכשיו, כשאני רוצה להרחיב את ההשפעה שלי על העולם, ולהפיץ את הרעיונות הבניתרבותיים, הקונפליקט בין להרגיש שייכת, לבין לשמור על עצמי ולא להיסחף, הוכרע לטובת הגירה למדינת הפייסבוק.
כשאני כותבת פוסט בפייסבוק, תוך דקות זה מגיע לכל כך הרבה עיניים ולבבות, איך אפשר להתחרות בזה? הלב מתרחב למראה התגובות מאנשים שאפילו לא ידעתי שאני מתגעגעת אליהם, ונוצרים חיבורים שלא היו קורים בשום מצב במציאות.
אז אני החלטתי שאני כותבת פוסט. ושוב הרגשתי זרה.
החוויה הזאת מוכרת לי מפעם (אולי מגלגול אחר...) כבר עזבתי כפר דובר אמהרית ועברתי לכפר דובר טיגריט עם מנהגים וקודים שונים, ואח"כ בחזרה לאמהרית, אבל בעיר גדולה. בגיל 8 עברתי למדינת ישראל דוברת העברית –
מעברים מחיי שבט קרובים לטבע המתנהלים בקצב פנימי רגוע, לחיים מתועשים, מהירים ווירטואליים. כשאני כותבת בפייסבוק אני מוצאת את עצמי מחפשת את הקודים, מנסה להבין איך זה עובד – ושוב אני בהתאקלמות. שוב מהגרת. ועל אף הקושי שבחווית ההגירה החוזרת על עצמה, אני סקרנית ומתרגשת, לומדת ומתפתחת, ומזכירה לעצמי שזה רק עניין של זמן עד שאמצא את המקום שלי גם במדינה החדשה הזאת. יותר מכל אני רוצה להיות שייכת לתרבות הזאת, שבה אני חיה, בין אם מבחירה או לא. כמו בחיים האמיתיים, גם בפייסבוק, הפערים, השונות והזרות קיימים תמיד. השאלה היא האם אני בוחרת להימנע ולהתעלם, או מתוך מודעות והכרה - לשתף ולהיעזר באחרים. אני נוכחת שוב שסקרנות ואמפטיה יכולות להיות מפתחות הן לעבודה עצמית והן לקשר בין תרבויות.
צהיינש.
留言