במוצ"ש הקרוב הלכתי להפגנה חדורת אמונה ורצון אמיתי להשמיע את קולי בעניין הרפורמה המשפטית... וידוי – אני 'בתולת הפגנות' זואת הייתה פעם ראשונה שהלכתי להפגנה. הצומת הייתה מלאה באנשים עם דגלים, האנשים שראיתי סביבי היו מבוגרים, לבנים, ככל הנראה יהודים, ככל הנראה בני המעמד הבינוני-גבוה. זאת נראתה לעין כקבוצה הומוגנית מובהקת. בקיצור, חבר'ה כמוני והשתלבתי שם מצוין. עד שהתחילו הנאומים, שלהרגשתי, היו מיועדים יותר להלהיב את הקהל מאשר לדבר על הדבר עצמו.
ואז מנחת האירוע צורחת במיקרופון, בגרון שעברו עליו כבר 3-4 הפגנות השבוע: "ד-מו-קר-טיה!" וקהל המפגינים, כמו נערים משולהבים עונה לה בצעקה "ד-מו-קר-טיה!". לפתע הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן: אני בת נוער ברחבת המסדרים של תנועת הצופים, המדריכה שלי צורחת עלינו שניישר את השלשות, ומעודדת אותנו לצעוק חזק יותר מהקבוצה השנייה את שיר המורל שלימדה אותנו לפני דקות בודדות. תרועות הזמבורות המטורפות מחזירות אותי באחת למציאות - המנחה ממשיכה לצרוח "לא ניתן להם לקחת לנו את המדינה!" וכולם מרימים גבוה את הדגלים שבידיהם. מחשבות ושאלות מתחילות להציף את ראשי: מי זה הם, שלוקחים לנו את המדינה? מי זה אנחנו, שלוקחים לנו? איך אפשר לקחת מדינה? מה בדיוק לוקחים לנו כאן? בהנחה שיש צד שני, האם הם לא צועקים באותו רגע ממש 'ד-מו-קר-טיה'? האם בדמוקרטיה יש בכלל 'הם ואנחנו'? ואני לא מבינה איך קרה שחזרתי למגרש המסדרים הארור שבו אני צועקת מילים שמישהו אחר שם בפי.
ואז נוחתת בי תובנה שאולי מה שמאיימים לקחת מאיתנו זה את הכוח. אנחנו – זה אני והחבר'ה שלי שעומדים איתי בצומת, השכבה השלטת של החברה בישראל, הילדים והנכדים של מי שתפסו את עצמם עד היום כקובעי הסדרים והנהלים, את האופן שבו המדינה הזאת מתנהלת. אנחנו מרגישים שזאת המדינה שלנו, כי אנחנו מנהלים אותה, ואם מישהו אחר ינהל אותה בדרך אחרת, לא יהיה לנו בה מקום. לא נוכל להתגמש. לא נוכל להתאים את עצמנו. אין לנו עתיד כאן. עדיף למכור את הדירה ולקנות דולרים. הפחד הזה מאיבוד הכוח, הוא אולי מה שמוביל אנשים מיושבים בדעתם בדרך כלל, לצאת לרחוב ולצרוח שירי מורל כמו נערים בצופים, ולהעמיק את הקוטביות במקום להכיל את המורכבות ואת הצרכים של כולנו, להציע אלטרנטיבות, ואולי יותר מהכל – להכיר בעובדה שעד עכשיו, הכוח היה אצלנו, בלי דה-לגיטימציה לאף צד, בלי התנצלויות והאשמות, אלא מתוך התבוננות פשוטה במציאות.
Σχόλια